מורן אלמוג (יגודה), צבא, סרטן ומה שביניהם
אני מורן, סגן אלוף בצה"ל, 26 שנה בצה"ל.
נשואה לזיו, ואמא לשני מתבגרים: דור בן 17 וחצי עוסק באומנויות לחימה, עצמאי בשטח, בימים אלו מתמיין לשייטת לקראת גיוסו לצה"ל. רומי, בת 14 וחצי, ילדה מאוד מיוחדת, שנולדה להמון בעיות בריאותיות וכאב, עברה ניתוחים רבים בחייה עד גיל 11.
כיום היא נערה יפהפיה, מוכשרת, חכמה ובעיקר יודעת להעריך את החיים.
צה"ל בשבילי
צה"ל בשבילי, זה כמו לדבר על הבית, זה כמו לספר על הילדות, כי אני לא זוכרת מה היה לפני.
מרגישה שכל החיים אני בצבא.
הצבא בשבילי ובשביל חבריי אינו מקום עבודה, הצבא הוא דרך חיים, משהו שאדם צריך לאהוב, להוקיר, אפילו להעריץ בכדי להתאים למערכת הזו שנקראת צבא.
את רוב שנותיי העברתי בשדה בתפקידים מאד מאתגרים: ממדריכת חי"ר בבה"ד 1 במצפה רמון ועד לראש ענף משאבי אנוש בזרוע יבשה.
הדרכתי לוחמים בכל תחומי החבלה, האב"כ והצמ"ה (ציוד מכני הנדסי, שופלים וטרקטורים), עברתי במסלול השדה ובעיקר אהבתי את ועדיין אוהבת את הארץ הזו.
מאיפה הכל התחיל?
גדלתי בנס ציונה של פעם, שהייתה אז מושבה.
מי שנחשב נס ציוני, הוא כנראה לפחות נכד או בן של "הוותיקים".
המשפחה שלי ייסדה את נס ציונה. (הלררים והפצ'ורניקים והקוגלים).
סבא שלי, מתתיהו, היה בין הראשונים שעבד בפרדסים בנס ציונה, בין הראשונים ששיכן את רחוב תל חי האגדי,
היה איש אוהב אדם, איש שסגפנו ממנו רבות.
גדלתי בנוף של פרדסים, תפוזים ודבורים. גדלתי בצל הנוער העובד, הלהקות הצעירות והרעות.
נס ציונה זה המקום שבו גדלתי וכאן, כנראה, אמות.
להיות אישה בצבא זה סיפור בפני עצמו:
נשים, מהוות חלק משמעותי מכוח האדם של צה"ל מיום הקמתו.
ישראל, היא אחת המדינות הבודדות בעולם בהן מונהג חוק גיוס חובה לנשים.
בכדי להיות אישה בצבא צריך להיות ... מאד מותאמת, מאד מורעלת... מאד מחויבת...
אולי מהצד זה נראה ששילמתי מחיר כבד, אבל תמיד הרגשתי שצה"ל ואני זה סיפור אהבה ועל סיפור אהבה לא מוותרים.
כשאני מסתכלת לאחור, לרגע שבו הכל התחיל בגיל 18, וחושבת על מקומן ותפקידן של נשים בצבא באותה התקופה לעומת מה שאני חווה היום, זה גורם לי לאושר רב.
חיילות וקצינות, מפקדות צעירות, יכולות להגיע כמעט לכל תפקיד שבו נפשן חושקת.
אני שמחה לראות שכיום נשים יכולות לחלום ולהגשים חלומות.
היום יש גדודים משולבים שבהם הלוחמות עושות בדיוק את מה שהלוחמים עושים, אותו מסלול כמו לוחם בסדיר.
הן יכולות להיות מג"דיות, ויכולות להגיע רחוק מאוד.
הרי בסופו של דבר כולנו מבינים שנשים בנויות חזק יותר ואיכותי הרבה יותר.
אני תמיד טוענת שאם נשים היו מנהלות את העולם, השלום כבר מזמן היה כאן.
אני עוד חולמת שזה יקרה ועדיין, בזמני, נחשבתי לפורצת דרך.
משהו חדש בנוף הצה"לי ותמיד רציתי עוד ועוד.
מאד אהבתי בזמנו את הרעיון של להדריך ולפקד על לוחמים, הייתי שותפה למסלול של הכשרת לוחם ומאד אהבתי את זה שאני בת יחידה, עם המון המון בנים סביבי.
ביצענו תרגילי שטח מורכבים יחד, אכלנו מאותו המאסטינג יחד, צחקנו ובכינו יחד.
כששירותי בנות לא היו כמובן בסביבה, ואוהל שינה לבד לא היה לי, הבנים שהיו איתי, דאגו לי תמיד.
בזמני, לא הייתה הפרדה ברורה בין גברים לנשים בכל הקשור למחיה יחד.
אני תמיד אומרת שזכיתי להיות ללא הפרדה.
היום כולם מניפים את דגל השילוב הראוי, לכולם חשוב שיהיו גבולות מאוד ברורים, אני מאלו שחושבים שלקחנו צעד רחוק מידי ומפחיד מידי ומאלו שמתגעגעים לשבת בערב בחדר אחד, כולם יחד אחרי יום עבודה מטורף ביחידה מבלי לפחד מה יגידו.
אם הייתי נכנסת לשירותים של הגברים -הם שמרו, או בשדה, תמיד היה מישהו שהשגיח, שאוכל לטפל בענייני בצניעות ובפרטיות ואם הייתי צריכה למצוא לעצמי מקום לישון באמצע תרגיל אז תמיד דאגו לתת לי אוהל לבד והיו שמים שלטים קטנים כאלו, האוהל של מורן. דאגו שיהיה לי את חלקת האלוהים הקטנה שלי.
ואכן, הייתה לי תמיד חלקת אלוהים קטנה גם במצבים הכי הזויים.
תמיד הייתי אחת מהחבר'ה, לא פחדו לספר לי בדיחות גסות או מעללים עם הבנות בשישי שבת...
נראה לי מאד טבעי.
כולנו ביחד בסירה אחת.
אהבתי את זה.
השליחות האמיתית:
אחד התפקידים היפים במהלך השירות שביצעתי בצבא זה להיות אחראית ואמונה על בניית המחסומים ביהודה ושומרון של אז, לפני 20 שנה.
הייתי מפעילת צמ"ה ומנהלת עבודות עפר בהנדסה קרבית.
מתחתי היו המון גברים עם כל מיני כלים כבדים, שופלים וטרקטורים מכל הסוגים, מכל הדבר הזה היינו צריכים לבצע עבור מדינת ישראל מחסומים ראויים ששם חיילים יוכלו לשהות ולתפקד ולתפעל את המעברים של האוכלוסייה הפלסטינאית.
יותר מכל דבר הרגשתי שליחות בתפקיד.
הרגשנו שאנחנו עושים משהו מאד חשוב ביטחונית למדינה, היה לי חשוב שהכל יהיה מתוקתק וראוי ושיהיו תנאים הכי הולמים לחיילים הקרביים ששכנו שם, גם לאוכלוסיה הפלסטינאית, שהיו יוצאים ונכנסים השכם וערב...נשים,קשישים,ילדים...
בשנים הללו, בעודי מאד צעירה, הייתי מסתובבת ביהודה ושומרון כאילו הייתי בנס ציונה.
באחת הפעמים שביצענו עבודה בחברון, היינו צריכים להעלות את הכלים לתוך מקום גבוה וצר (לשכונת ״אבוסננה״).
זה היה 15:00 בצהרים.
סיימנו יום עבודה, כי כשיורדת החשכה אי אפשר להמשיך לעבוד.
היינו צריכים להעביר משאית עם אספלט לתוך השכונה היהודית. .. הנקודה הזו היתה מאד גבוהה ובכדי לעשות את המהלך הזה, היה דרוש תכנון מדוייק, ובסוף החלטנו שאני נוסעת קדימה ברכב לבד והמשאית אחרי, כל שאר הכלים הכבדים נוסעים אחריה, מאבטחים אותה.
תיאמנו את זה כמובן עם משטרת חברון וכולם ידעו שאנחנו צריכים להגיע.
הכביש שבו היינו צריכים לנסוע היה מאד צר ומאתגר.
אנחנו מתחילים לעלות לאט לאט.
לפתע, ממש מלפניי, שני רכבי טרנזיט מפוצצים בפלסטינאים הרבה יותר ממה שהרכבים יכולים להכיל, נכנסו אחד בשני חזיתית, תאונה קשה מול העיניים.
היה ברור שאנחנו תקועים בעליה, לא היה לאן לזוז, שני קירות צרים מהדקים אותנו, המון הרוגים ופצועים.
תוך שניות הייתה התקהלות מטורפת של תושבי המקום, כמעט כל העיר הייתה שם.
המון בלאגן והמון רעש והמולה...ואני לבד...
בגלל הזווית של הכביש, כל החיילים והכלים מאחורי לא מבינים מדוע עצרתי...
הדבר הראשון שחשבתי עליו, זה לרוץ להציל את האנשים הלכודים כי היה ברור שהם חייבים עזרה.
מבלי לחשוב פעמיים, קפצתי מהרכב עם הנשק האישי שלי, אקדח שהיה ברשותי באותם הימים, והעזרה הראשונה.
רצתי להגיש עזרה...
הדבר הבא שראו בחברון זו קצינה רצה, הם לא מבינים מה קורה, אבל כשהם ראו את תיק העזרה הראשונה הם הבינו שאני רוצה לעזור. הגשתי עזרה ראשונה.
בשלב הזה אני עדיין לא בקשר עם יתר הקבוצה שלי, רק אחרי כמה דקות של הגשת עזרה, חזרתי לרכב והזעקתי אמבולנס צבאי מהגזרה והתחלתי לפנות את ההמולה כדי לפתוח ציר פנוי לאמבולנס.
בתוך הדקות האלו שבהם הייתי לבד, רק עם האוכלוסיה המקומית, לא הרגשתי שום פחד.
הבעיה היתה שלא הרגשתי פחד.
כך חונכתי, לצאת ולהגיש עזרה ולא משנה למי.
הייתי בכושר, הייתי עם נשק וגם אולי אמיצה מידי עד כדי טמטום.
הייתה משימה מול העיניים.
אנחנו אנשים בשר ודם לפני שאנחנו צבא מול אויב. ערכי צה״ל עמדו לנגד עיניי,
הייתי עושה את זה שוב.
המחיר? משהו על חרטה ומימוש עצמי:
במהלך המשך שירותי ביצעתי שתי תפקידי מ"פ מפקדה - בגדוד בצוקי עובדה ליד אילת, ותפקיד מ"פ נוסף באזור לבנון.
באותה תקופה לא הייתי בבית בכלל, יצאתי פעם בשבועיים שלושה הביתה, תקופה שרוב החברים התנתקו כי לא הייתי שם.
אז היה מחיר, בהחלט היה מחיר.
בכל זאת המשכתי...כי לא הייתה חרטה.
המשפחה החדשה - צוקי עובדה
הייתי מסורה טוטאלית, לא ראיתי כלום חוץ מצה"ל.
משם עברתי בערך כל שנתיים ל"משפחה" חדשה.
ליחידה חדשה, בנוף אחר, פעם למדבר, פעם לרמת הגולן, פעם לבקעה ופעם לקריה.
לאחר תפקידי מ"פ הוצבתי באוגדה סדירה, באחת החטיבות ושימשתי כקצינת לוגיסטיקה חטיבתית.
תפקיד מאד מאתגר, תפקיד שבנה בי עוד חלקים מהאישיות.
תפקידי היה לוודא שהחטיבה מוכנה לוגיסטית למלחמה 24/7 כל ימות השנה.
בתפקיד הזה התחברתי לאנשי המילואים היקרים, לתוכניות של צה"ל, להבנה שאם לא נתכונן בשגרה לא יקרה כלום בחירום.
עבדנו יום ולילה, הרבה אימונים ותרגילים, הרבה לילות לבנים ובעיקר הרבה סיפוק...
השתתפתי ב- "עמוד ענן", "עופרת יצוקה" ועוד ועוד..
עברתי הכל בכל מיני תצורות ותפקידים...
מרגע לרגע התאהבתי בצה"ל יותר ויותר.
לקראת סוף התפקיד, ולאחר אישור ממפקדיי, הרשיתי לעצמי להיות גם אמא... 😊
לאחר תפקיד באוגדה סדירה יצאתי ללימודי תואר ראשון מטעם הצבא וחשבתי שאקבל תפקיד נוח וקרוב לבית.
קצת מנוחה לאחר 11 שנה של לא להיות בבית.
ואז ...
פרצה "מלחמת לבנון השניה"...
את הבית, אני כבר לא אראה בתקופה הקרובה...
מלחמת לבנון השנייה
המלחמה התנהלה בין ישראל לחיזבאללה בקיץ 2006 בלבנון ובצפון ישראל, החלה כתוצאה מחדירה של חיילי חזבאללה לשטח ישראל אשר הובילה למותם של 3 חיילי צה"ל וחטיפה של שני חיילי מילואים- אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
הלחימה כללה תקיפות אוויריות ורגליות מהצד הישראלי ומנגד חזבאללה שיגר רקטות על האזור הצפוני של ישראל.
הלחימה נמשכה 43 יום שבו הוציאו אותי מהלימודים בכדי לסייע בלחימה לאגף הלוגיסטי באחת האוגדות.
היה מאתגר, היה חשוב.
תוך כדי המלחמה ובסיום התואר הציבו אותי בצאלים.
כל הגדודים של האוגדה מפוזרים בעזה, בכל מיני גזרות.
אני שירתתי בתפקיד קצינת הספקה אוגדתית של אחת האוגדות הלוחמות.
סביבה גברית שוב, עומס מטורף, אנחנו בלחימה ותפקידי לספק את כל הצרכים של החיילים בקרב.
אם זה ציוד, אם זה רכב, אם זה מזון ומים, אם זה נשק וכו׳ ובעיקר להתעסק בכח אדם, באנשים, בלפקד, בלהמריץ אותם ולעודד אותם.
ראיתי את המשימה לנגד עיניי, הבנתי את חשיבות תפקידי וכובד המשקל על כתפי.
המשפחה בעורף, בבית, הם יודעים שאמא עסוקה בחיילים שלה, עסוקה בלעשות דברים גדולים וחשובים למען המדינה.
מה קורה בבית?
תמיד דאגתי שיהיה עורף לוגיסטי חזק בבית.
הבעל, ההורים, המשפחה המורחבת.
ידעתי שיש על מי לסמוך ובימים שלא הייתי מגיעה הביתה, התגעגעתי מאוד, אבל לא הסכמתי לפתח לעצמי רגשות אשם.
כולם היו שותפים למאמץ הצבאי שלי.
ויתרתי על הרבה בחיים בשביל הצבא.
אני לא אם השנה... לא נועדתי להיות אם השנה.. ואני חיה עם זה היום בשלום.
אני תמיד אומרת לקצינות צעירות שההחלטה נדרשת.
מדברים המון היום על קריירה ומשפחה, אני לא מאמינה שצבא זה קריירה, צבא זו דרך חיים.
יחד עם כל הטירוף והמלחמות, הלילות, החגים והשבתות...
תמיד ידעתי להגיע הביתה כשבאמת היו צריכים אותי.
שנת 2011
אני ראש לשכה של ראש מטה אחד האגפים הבכירים בצה"ל.
אני במטה הכללי.
התחלתי לחיות חיים של מישהו אחר.
קמתי לפניו והלכתי לישון אחריו, נשמתי וחייתי את הלו"ז שלו.
קצין בכיר בדרגת אלוף/תת אלוף מתחיל את היום שלו במקרה הטוב ב-6 בבוקר ונגמר ב-24 בלילה (אם נגמר), אלו היו חיי למשך ה-4 שנים הבאות.
הימים היחידים שיכלתי לנשום לרווחה היו הימים שהוא בחו"ל...
תפקיד מדהים כרב סרן, שגדלה בשטח, פתאום אני מוצאת עצמי במטה כללי, שותפה לדיונים של הנהלת צה"ל, שותפה לסודות מדינה, והייתי מסופקת והרגשתי בגג העולם.
משם קודמתי לסגן אלוף.
מלחמת צוק איתן
52 יום לא ושוב אני לא בבית.
המבצע החל ב8 ביולי 2014 בעקבות ירי רקטות הולך וגובר מצד ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה, לעבר אוכלוסייה אזרחית בדרום ישראל.
הכל קרה כתגובה למבצע "שובו אחים" של צהל לאחר חטיפת שלושת הנערים הישראלים ורציחתם ב12 ביוני.
המבצע ארך כ-52 ימים והסכם הפסקת האש נחתם ב-26 באוגוסט 2014 (יום ההולדת שלי).
עבדנו במרץ לאור כל הלחימה, ניהלתי חמ״לים, ביקרתי את החיילים בשטח (גם פצועים) ובעיקר ראיתי את ביטחון המדינה לנגד עיניי.
כי זה מה שאני יודעת לעשות.
כולם עבדו מאוד קשה וברגעים כאלו ההבדל בין גבר לאשה מיטשטשים.
כולם שווים, כולם נותנים 100% מעצמם, והבית… הבית יהיה בסדר.
באותה תקופה כבר חליתי בסרטן, לא ידעתי וטוב שכך.
כאילו מישהו כיוון, שאסיים את המבצע בעזה, שאסיים את משימתי ואתפנה למלחמה הפרטית לי.
חליתי בסרטן השד, סרטן אלים שנדרש להוציאו במיידי .
כאחת שכל חייה צבא, הבנתי שאני נכנסת למערכה על החיים שלי.
מיד נפגשתי עם הרופאים שבחרתי, ישבנו יחד על תוכנית עבודה מפורטת שכללה ניתוח, זמן לטיפולים, שיקום ופיזיותרפיה ומיד, כמה שיותר מהר, לחזור למדים.
מאוד רציתי לחזור למדים, הם סימלו בשבילי את השגרה והשפיות.
אבל כמו שאומרים-"אנחנו מתכננים והוא שם למעלה מחייך...".
הניתוח הראשון לא הצליח ובערב חנוכה, קראה לי האונקולוגית לבשר לי שחזרו תשובות המעבדה ואני עדיין לא "נקייה", עדיין יש לי מוקדים סרטניים בגוף ונדרשת כריתה מלאה.
באותו רגע נשברתי, הדמעות חנקו...
אבל רוח צה"ל בתוכי ואני קצינה בצה"ל, שיודעת לנצח מלחמות ולעבור משברים קשים.
אספתי את עצמי מאוד מהר וישבתי לכתוב תוכנית עבודה שנייה.
אמרתי לעצמי שאולי בקרב הנוכחי הפסדתי, אבל במלחמה-אנצח.
נכנסתי לניתוח נוסף.
לא הסכמתי לכריתה מלאה.
זו החלטה מאוד אישית/נשית וכל אחת איך שהיא מתייחסת לגופה ואיך היא מחליטה להמשיך לחיות איתו ואותו.
את הניתוח השני עברתי בהצטיינות יתרה.
הרופאים היו מאושרים ואני שמחתי שהתוכנית שלי לחיות הצליחה לי.
אני חיה, אני כאן ואני מתכוונת להישאר.
משם עברתי הרבה שלבים של טיפולים, שיקום, עוד ניתוח להוצאת שחלות עקב גנטיקה משפחתית וכל זאת תוך שאני עובדת מהבית, מביאה את פקודיי לדיונים בסלון ביתי וממשיכה לתפקד כאילו לא חליתי.
את הכלים להתמודדות כפי שאני בחרתי להתמודד נתן לי צה"ל.
לולא הכלים שרכשתי במעלה השנים, ההתמודדויות הקשות במערכת, הידע שרכשתי בקבלת החלטות - לא הייתי יכולה לעבור את הסרטן כפי שעברתי.
בכל הזמן הזה הצבא עטף אותי בזמן המחלה בכל החום והאהבה שמערכת גדולה ואיכותית כמוהו יודעת לתת.
הצבא לימד אותי מהי משימה ואיך מתגברים על מכשול.
כיום
אני עוסקת רבות בהעלאת המודעות לסרטן השד, מרצה בכל הארץ לגברים ונשים כאחד (כן... גם גברים חולים בסרטן השד אך מתביישים לדבר על זה...).
מספרת את הסיפור האישי המלא שלי, מדברת עם אנשים על התמודדות עם משברים באמצע החיים ובעיקר מאמינה שהבחירה בחיים היא הדרך הטובה ביותר.
אני מורן אלמוג (יגודה), נס ציונית גאה, סגן אלוף בצה"ל שחלתה בסרטן ויכלה לו.
תהיו טובים,
לכו להיבדק,
תזמינו אותי לספר את הסיפור שלי,
ובעיקר- תהיו לי רק בריאים.
שלכם, מורן אלמוג.